מה הגיל הראוי לנישואין?

שאלת "גיל הנישואין האידאלי" הפכה זה מכבר למוקד של ימי עיון, דיונים ופאנלים למיניהם. כיוון שהשאלה מופנית אלי שוב ושוב, ראיתי לנכון להעלות על הכתב מהרהורי לבי בסוגיה זו.

האם יש בכלל כזה דבר – גיל נכון או לא נכון לנישואין? סכנה רבה יש בקביעת "גיל ראוי" לנישואין.  בבני אדם עסקינן ולא בנתוני מחשב, ומה שרלוונטי לאחד יהיה רע מאוד לאחר! אוי לו למי שעומד מתחת לחופה כי "כך כתוב" או "כי כבר כמה חברות שלי התחתנו" כשמצד שני אין הלב רוצה בדבר. מאידך, האם נמנע מבחור שחשקה נפשו להינשא בגיל 18 להתחתן רק מהסיבה ש"עוד לא הגיע הזמן הראוי"?

ובכן, לע"ד שאלת "גיל הנישואין האידיאלי" איננה שמה את הפוקוס על העיקר אלא על הטפל. לפי הבנתי, כשחז"ל קבעו "בן 18 לחופה", הם נתנו לנו  את הגישה הבסיסית: לא להתמהמה. הם הורו לנו שנישואין אינם עניין של "בא לי" או "לא בא לי" אלא שהם חלק אינטגרלי מעבודת ה'. בקביעה "בן 18 לחופה" ישנה קריאת כיוון, הדרכה ברורה להאצת קיום מצווה זו  כי "כל מי ששרוי ללא אשה אינו אדם". ועדיין נשאלת השאלה מהי המוכנות הנפשית והרגשית (וגם המעשית – כלכלית) הנדרשת כדי לקיים קשר של נישואין. גם בחז"ל מצאנו שיש לקחת בחשבון שיקולים כגון לימוד תורה או פרנסה (גמרא קידושין כט,ב) ושאין כלל אחד לכולם.

יש להבין יותר את האמירה ש"כל מי ששרוי ללא אשה אינו אדם": הרצון להתחתן טבוע בנו מעצם מהותנו. בכל העולם ובכל הדתות מתחתנים. עובדה זו נובעת מכך שהאדם נברא חסר והוא נדחף למלא את חסרונו. כפי שאדם רעב מחפש למלא את רעבונו, כך באופן אימננטי להווייתו כוסף ומשתוקק האדם  למצוא את ה"פלג גופא" שלו, את החצי השני שישלים אותו.

לצד  המצב הטבעי המתואר באימרה זו של חז"ל, בא לידי ביטוי גם הרעיון שהמימוש היותר שלם של האדם מתאפשר במסגרת הנישואין דווקא. וכל כך למה? כי התורה דורשת מהאדם להגיע לדרגה של "ואהבת לרעך כמוך", ורק במסגרת הנישואין מתאפשר מימוש ציווי זה במלואו.

נבאר: האדם נברא אמנם כ"פלג גופא" – כחצי גוף – אך החוויה שלו היא של ישות עצמאית עם מחשבות, רצונות וציפיות משלו. תינוק נולד וכולו מרוכז בתוך עצמו. הוא איננו מסוגל לראות את הזולת, ק"ו להתחשב בו. אט אט, ככל שהתינוק גדל, הוא לומד לצאת מעצמו ומקונכייתו ורוכש את היכולת לעבור ממצב של אגוצנטריות למצב של אלטרואיזם. כל עוד האדם איננו נשוי, הבחירה בידו אם ומתי להתייחס למשפחתו ולכל הסובבים אותו ומתי רצונו להישאר מקופל בתוך עצמו. מבחינה תודעתית, האדם הנשוי הופך להיות מחובר לבן/בת הזוג שלו באופן מתמיד. אין זה אומר כמובן שבני הזוג צריכים לשהות יחד כל הזמן. אדרבה, זמן המאפשר אוטונומיה הוא חיוני לשני בני הזוג. רצוני לומר בכך שאדם נשוי משנה את מהותו. אין זה עוד כובע שהוא חובש – תפקיד נוסף המוטל עליו כלפי בן/בת זוגו – אלא מצב חדש אימננטי למציאותו החדשה. הוא כל הזמן נשוי גם אם מבלה שעות רבות  ב"לבד" שלו. ההגדרה של עצמיותו השתנתה. (ניתן להשוות לגר שמתגייר. לאחר הגיור, פיזית הוא אותו אדם אך מהותית הוא כבר אינו אותו אדם).

לאור שני ההיבטים הללו, חווה האדם דואליות מסוימת ביחס לנישואין. מההיבט האחד, מוצא האדם הנשוי את השלווה והרוגע הנכספים. פלג-גוף המתחבר עם פלג-גוף והיוצרים שלמות ואחדות. מההיבט השני, הנישואין תובעים מהאדם את כל כוחותיו הפנימיים ועבודה מתמדת של יציאה מהאגו הפרטי. קוטביות זו בין תחושות השמחה והשלמות שמעניקים הנישואין לבין התביעה האדירה הנדרשת מהאדם הנשוי  יכולה להסביר את התופעה של זוגות שנישאים בהתלהבות עצומה ושעד מהרה מגלים מטוטלת במצבם החדש ואף נבוכים מעוצמתה. לאחר שהזוג טועם טעם גן עדן של חיבור איך ייתכן לחוות כזאת נפילה? כשהיא מתרחשת (כי זה ממש לא מחויב המציאות) למה היא מתרחשת? האם ניתן למנוע אותה? נישואין, מה טיבם? הרמוניה או צרימה? התחברות או התנצחות? התקרבות או התרחקות? רוגע או סיוט? עונג או נגע?  דה עקא, בעניין זה דווקא טמון  האתגר הגדול של החיים. אתגר הדורש מהאדם בשלות נפשית, רמה התפתחותית מפותחת דיה כדי שיהיה מסוגל לצאת למסע משותף זה מתוך יכולת לפתח עוד ועוד את היכולת שלו לחיבור עם נפש אהובה. הפועל יוצא של דברים אלו הוא שהמדד העיקרי של מוכנות לנישואין היא מידת המסוגלות לראות את בן/בת הזוג גם כשלא נוח או לא מתחשק. מדד זה של בגרות נפשית לאו דווקא תלוי בגיל!

יהי רצון שכל אחד יזכה לבנות בית בישראל "בעתו ובזמנו", בעת ובזמן שהם שלו.