נר ה' נשמת אדם – הנשמה משולה לנר ונשים נצטוו בהדלקת הנר. מה החוט המחבר בין הנר של שבת לבין הנר כמשל לנשמה, ומדוע הדלקת הנר היא נחלתן של הנשים?
נשים זכו במצוות הדלקת הנר, המצווה המציינת את המעבר מששת ימי המעשה ליום שבת קודש, המצווה היוצרת את המפנה מעולם החולין והארעי לעולם של קדושה הנושא טעם של נצח – "מעין עולם הבא". ולא זו אלא אף זו שבקיום המצווה, מתחברת האשה לשרשרת הנשים מכל הדורות עד שרה אמנו, כפי שמתאר המדרש שנר היה דלוק באוהלה של שרה מערב שבת לערב שבת. זאת ועוד: על פי מדרש נוסף, מצוות הנר נמסרה כבר לחוה– אם כל חי. בזכות הדלקת הנר, ניתנה לחוה ההזדמנות להחזיר לשרשה נשמה שחטאה ונפגמה. ובלשון המדרש: "הדלקת הנר מנין? היא כבתה נרו של אדם, דכתיב, 'נר ה' נשמת אדם' (משלי כ, כז), לפיכך תשמור הדלקת הנר" (תנחומא נח).
כל כך למה? מה הסוד הטמון בהדלקת הנר? במה כוחו הגדול?
"וקראת לשבת עונג (ישעיהו נח,יג), זו הדלקת הנר בשבת" (שם). הדלקת הנר – משום עונג שבת. העונג הוא באור. האור המאיר הוא האור של הנשמה הבוקע מזיו פניו של אדם. משימתה של האשה, שהוא גם כוחה, להתבונן באור. לראות את אור הנר, זוהי בחירה בראייה באופן מאוד מסוים, ראייה הדומה לראייתו של בורא עולם: "וירא אלוקים את האור כי טוב". הפועל "ראה" מופיע לראשונה ביחס לאור שהוא הטוב. זה הבסיס לכל הראיות שתבאנה בהמשך. כל נר ונר הנדלק בערב שבת קודש בעצם אומר: התבונני בי. אני ראי לנשמתך, לנשמת אישך אהובך, לנשמות ילדייך. השכילי לראות את הטוב המאיר בכל נשמה ונשמה. אל תיתפסי לטפל, אל תתני למאורעות היום-יום הרגעיים לבלבל אותך. הסבי את מבטך פנימה לאור הזורח. ההתבוננות באור היא התבוננות אל הטוב המוחלט, "נר ה' נשמת אדם". נשוב אל רוח האלוקים שמפעפעת בתוכנו וקוראת לנו לצאת מהכבלים ששמנו לעצמנו – כעסים, מחלוקות וריבים, רגשות אשם ומילות ביקורת – כל אלה מרעילים את נשמתנו ויוצרים חיץ בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין אהובינו. במידה שנתוודע לנשמה המאירה שבתוכנו, כך נתוודע לנשמה המאירה שבאיש שלנו, בילדינו, וכל הסובבים אותנו.
אם תתני לאור לעטוף אותך, תזכי לעונג שבת של ממש. את תגלי במהרה שאור זה, מקורו באין סוף. ובשל כך, תכונתו הנפלאה – ככל שמתבוננים בו יותר [באור הטוב שבך/ באישך/ בילדייך] כך הוא גדל ומתפשט ומוסיף אהבה על אהבה, שמחה על שמחה, חיבור על חיבור. הוא השיבה לפנימיות שלנו, לאור נשמתנו. אור זה חוצה את גבולות הגוף, עוקף את הכבלים של מציאותנו החומרית ויוצר מגע של נשמה בנשמה – אחדות.
כך יובן גם סיבת הדלקת הנר לזכרו של נפטר. בעניין זה כותב סבי, הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו: "הדלקת הנר לאחר המת, ראשית כוונתה לסמל כי "אורו" [=נרו] של הנפטר לא כובה וכי הנשמה המשולה לאור/נר – נר ה' נשמת אדם – תמשיך להאיר לעד". ועוד הוא כותב: "וכי נתאמץ למלא חלל זה, ושוב נלבה להבה חדשה, כדי להעמיד חיים חדשים, במקום אלו שנבלו…ובגלל זה נשים מדליקות נרות בערב שבת…"
החטא של אדם וחוה יצר פירוד – ההסתכלות באור ובטוב מקרבת ומחברת. העת היא עת של בין השמשות. עת מעבר. באיזה דרך נבחר? מצוות הנר מזכירה לנו: עצרי והתבונני בכל החסד ובכל הטוב שהקב"ה ממלא אותך. אדם הראשון גילה את סוד התשובה בעת כניסת השבת והכריז: טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון". עת הודיה לכל הטוב שהקב"ה גומל אתך, ולכל הכוחות הנפלאים שהקב"ה מעניק לך במתנה רגע רגע, זו היא הדרך חזרה אל שורש נשמתנו.
נר שבת דלוק מערב שבת לערב שבת, הכיצד? בידייך הדבר. שאי עינייך אל הטוב המאיר, התמקדי בו, התמלאי ברגש הכרת הטוב, הביעי במילותייך את התודה לרבש"ע, ומובטח לך שתזכי לראות המשכת אור זה לכל ימות השבוע "וכשבאה שבת שניה ניתוסף אור על אור" (שם משמואל).
הדברים נכתבו לעילוי נשמת אבי שלימד אותי את מתיקות אור התורה ושראה את אור ה' בכל איש ובכל עת.