זה זמן רב שאני רוצה להביע את דעתי בסוגיית שיתוף הפעולה בין רבנים למטפלים, סוגיה שמעסיקה אותי רבות, עקב המפגש עם הנושא כמעט מדֵי יום. בגיליון "צהר" פרשת תולדות הובאו שלושה מאמרים בנושא, מאת הרב עזריאל אריאל, הרב שלמה אבינר וד"ר דניאל גוטליב. אני מבקשת לחלוק על חלק מהדברים, לחזק דברים שנאמרו בצורה עמומה מדַי בעיניי, ולהוסיף את נקודת מבטי בנדון.
הנקודה הבסיסית בעיניי היא חוסר המודעות לכך שהטיפול בנפש האדם דורש קודם כול ידע רחב ומומחיות רבה, ובמילה אחת – מקצועיות. זאת בנוסף על אהבת הזולת, רגישות ואמפתיה. אם נקודה זו הייתה ברורה, שאלת שיתוף הפעולה לא הייתה נשאלת כפי שנשאלה. היעלה על הדעת שמי שזקוק לטיפול שיניים יפנה לקרדיולוג, בעל שם ומומחה ככל שיהיה? פעמים רבות פונות אלי נשים ומבקשות שאפסוק להן בהלכות כתמים או בהלכות חציצה וכד'. האם אין מצופה ממני לענות "צר לי, אינני פוסקת, צריך לשאול את הרב"?
כולנו בני אדם, וכשפונים אלינו עם שאלה, או עם בקשת עזרה למצוקה כלשהי, זה תמיד מחמיא ומעלה לנו את תחושת הערך העצמי. ובכל זאת נדרשים מאתנו הגינות ואף אומץ לב להגיד לפעמים "צר לי אך אינני הכתובת".
למה כשעוסקים בתחום הנפש זה מטעה ומבלבל כל כך? כי לכאורה, זה סך הכול "הכול דיבורים" ולפיכך נוצרת אשליה שזה קל. אשליה זו מסוכנת מאוד. וכבר הזהירו אותנו חז"ל ש"חיים ומוות ביד הלשון" – מילה קטנה (או אפילו הבעת פנים מסוימת) יכולה להוסיף חיות, ויכולה "לגמור את הבן אדם". בטיפול זוגי יש משמעות לכל מילה שנאמרת, והמטפל צריך להיות מסוגל להסביר לעצמו את המטרה של כל משפט שיוצא מפיו, והאִם הוא נוסח לטובת המטופל ולהתקדמותו. כותב הרב עזריאל אריאל: "איש המקצוע גם מודע לדרכי התערבות שעלולות לגרום נזק למטופל…". ותוהה אני: האם אין די בידיעה זו כדי לומר בצורה חדה וברורה – אנא, אל יעסוק אדם שאינו מקצועי, רם מעלה ככל שיהיה, בעניינים שאינו מומחה בהם? לא בכדי מטפלים לומדים את המקצוע שנים רבות, וממשיכים לקבל הדרכה שנים רבות לאחר סיום הכשרתם. לא די בכוונות טובות. לדוגמא – מחמאה שמטפל נותן למטופל בעל סגנון חיים ומנטאליות שונים משלו – עלולה להתפרש כהשפלה.
ועוד כותב הרב עזריאל: "יש לרבנים רבים יתרונות מעשיים: בעוד שפנייה לאיש מקצוע מקנה לפונה תווית של נזקקות, הפנייה אל הרב היא נורמטיבית לחלוטין". בעיניי אין זה יתרון אלא חיסרון של החברה שלנו שאינה מעודדת מספיק פנייה לטיפול, ואינה רואה תמיד את ההזדמנות הטמונה בו. דווקא מי שפונה לטיפול מעיד על עצמו שיש בו אומץ לזהות את הקשיים ולהכיר בהם, לקחת אחריות לחייו, ולהיעזר באיש מקצוע כדי לשנות את כיוונם. כמה עידוד היה שואב אדם מהידיעה שפנייה לטיפול, לא זו בלבד שהיא נורמטיבית, אלא היא מעידה על חוזק! ועוד: בסופו של דבר, ההזדקקות הזמנית למטפל מאפשרת לפונה לצאת מן המצר ולהפוך לאדם עצמאי ואחראי לחייו. לעומת זאת, פנייה מתמשכת לרב מעצימה פעמים רבות את המקום התלותי שבו נמצא הפונה.
"באילו תחומים יש לשאול רבנים?" שואל הרב אבינר, ועונה: "רבנים יכולים לענות בענייני עבודת ה'". כמובן שלצד הסמכות להכרעה ההלכתית הנמצאת בידי הרב מעצם הגדרתו, ולצד העזרה ב"מציאת משמעות אמונית עמוקה למתרחש וכדו'" (רב עזריאל), מעמדו ואישיותו של הרב מקנים לו בעיניי יתרונות שיכולים להיות מכריעים ביכולת שלהם להעניק עזרה למי שזקוק. זה נפלא שאדם מהקהילה החווה מצוקה – מרגיש נוח לפנות לרב, דמות מאירת פנים ומשרה אמונה וביטחון. רב המוכן להטות אוזן קשבת לפניית אדם במצוקתו, לעודד אותו שניתן לעזור לו, לעודד אותו לפנות לטיפול אם יש צורך, הוא מתנה גדולה. רב הממליץ על טיפול נותן תוקף לאפשרות הזו ומקל על האדם להתגבר על רתיעתו וליזום פנייה למטפל.
נקודה אחרונה שאני רוצה להעלות: רבנים רבים עוסקים בשלום בית, ודווקא בתחום זה הסכנה חמורה עוד יותר. תחום זה דורש ידע רחב ומיומנויות מיוחדות הנרכשות רק בלימוד, ניסיון והדרכה צמודה. בכאב גדול אני מרגישה חובה לשתף את הקוראים בניסיוני במקרים רבים שבהם המפגש עם הרב גרם נזק. לא כאן היריעה לפרט ולהדגים את הנזקים (ואשמח להרחיב בזמן ובמקום שאתבקש לכך).
אנא מכם, על תעשו ניתוח לב פתוח ללא הרדמה, ללא הכשרה וללא הדרכה. אדרבה, עם הרבה כבוד הדדי, מתוך שיתוף פעולה אמתי וללא תחושת תחרות, אני מאמינה שרבנים ומטפלים יכולים להקל יותר על סבלם של אנשים. רבנים רבים כבר נוקטים דרך זו של שיתוף פעולה והתועלת ניכרת ורבה ומוסיפה ברכה לעולם.