חברה טובה שלי עברה חוויה קשה. היא ילדה ילד פגוע שנפטר לאחר 3 חודשים.
לקח לה זמן רב להתאושש.
זמן רב? מה זה "זמן רב"?
שבוע? חודש? שנה? 5 שנים?
מי קובע?
חברתי משתפת אותי שאחת ההתמודדויות הקשות שלה היא תגובות הסובבים אותה.
תגובות כמו:
- לא נורא
- יש לך ילדים בבית, יש נשים שאין להן בכלל
- תתחזקי באמונה
- פשוט תמשיכי הלאה בלי לחשוב על זה
- גם לי זה קרה אבל מייד החלטתי להסתכל קדימה
אמה של ידידה שלי נפטרה בערב חג סוכות ו"השבעה" התבטלה. . כשנפגשנו היא ביקשה ממני: כשתהיה לך הזדמנות, דברי על נושא התגובות למי שחווה אבל. לא מספיק האבל שלי, אני צריכה לשאת את כל ההתנצלויות של כולם ולהרגיע אותם שאני מבינה אותם. את לא מבינה כמה טלפונים והודעות ווטסאפ קיבלתי מאנשים שהתנצלו שלא הגיעו. זה כל כך מעמיס עלי. ההתנצלויות האלה יוצרות אצלי כזה כובד. אני צריכה עכשיו לנחם אותם??
זה מזכיר לי שלפני 27 שנים ילדתי בת מתוקה עם חך ושפה שסועים. לא הכרתי את התופעה (וגם לא היתה לי הכנה כי לא ראו זאת באולטרה-סאונד), והמראה הראשוני היה קשה. הגעתי הביתה מבית החולים עדין מנסה להבין מה נפל עלי ולאיזו התמודדות אנחנו נכנסים, ואחת השכנות נכנסת אלי ואומרת לי: תשמחי, זה באמת כלום, לי יש ילד עם פיגור.
ברור לי שהשכנה הזאת היתה מלאה בכוונות טובות, ומצד האמת היא גם צודקת. ובכל זאת, חלפו 27 שנים ואני עדיין זוכרת איך המילים שלה צבטו אותי והכאיבו לי. אני זוכרת איך הרגשתי אשמה נוראית – איך אני מעיזה להרגיש רע – הרי מה בין שסע לבין פיגור…
אז מה משותף לכל המקרים האלו ולמקרים דומים נוספים?
אנחנו חשות איזו שהיא חובה להגיד משהו, ואז אנו עסוקות בעצמנו במקום להיות באמת עבור מי שכאוב כרגע.
קבלו עשרת הדברות של תגובות – 9 מצוות לא תעשה ומצווה עשה אחת:
התגובות שכדאי מאוד להימנע מהן ושלצערי רובנו ככולנו נופלות לשם מדי פעם:
- הקטנת ערך – זה לא נורא, זה קורה לכולם…
- רחמים – את כל כך מסכנה, זה ממש נורא
- סתימת פה – תתעודדי, תמשיכי הלאה, אל תקחי קשה
- הצטדקות – רציתי לבוא / להכין לך ארוחה אבל לא הספקתי…
- חינוך – את תצמחי מזה, תסתכלי על הטוב
- מוסר – הכל מאת בורא עולם, זה מדויק לגמרי עבורך, זה ניסיון מאת ה' אלייך
- פוקוס על עצמי – זה מזכיר לי שקרה לי בדיוק אותו דבר,..
- שאלות תחקיר (ללא רגש – שנשאלות כדי לספק את יצר הסקרנות) – למשל לאחר אסון של קרוב שנטל את חייו לידיו – איך הוא עשה את זה, ממתי היה בדיכאון….
- מתן עצות –למשל: אני חושבת שכדאי לך להיכנס שוב מייד להריון….[i]
אז מה כן:
אנו מגיעות לאופציה העשירית:
כך כתוב בגמרא: "אגרא דבי טמיא שתיקותא" (ברכות ו, ב). פירוש מילולי: השכר של בית האבל הוא השתיקה. ובלשון הרב שטיינזלץ: השתיקה היא הדרך העיקרית בה מבטאים המנחמים את השתתפותם בצער של האבל.
יש לנו צורך להגיד משהו כדי להרגיש משמעותיים. זהו צורך אגוצנטרי. קשה לנו להכיל כאב ואנו רוצים "לסדר את העניינים" כמה שיותר מהר. אנו שואפים להוציא את האדם ממצוקתו כי קשה לנו לראות את הכאב שלו אבל זה לא מה שהאדם הכואב זקוק מאתנו. הוא זקוק שנהיה אתו איפה שהוא נמצא!
התגובה הרצויה היא בנוכחות ובהקשבה מלאה לצורך של מי שכאוב או אבל.
הצורך של חברה כאובה זה להרגיש אותך איתה, ללא שיפוט, ללא תבניות חשיבה מוכנות, ללא תגובות שבלוניות.
מי שכואב זקוק ללב ולקשב
אולי חיבוק, אולי מגע ידיים, תמיד הקשבה.
לאחר השתיקה שמאפשרת את החיבור ללב ואת האמפתיה האמתית, בוודאי תגיע גם פתיחת הלב ואת תהיי אתה במילים שייצאו לך מהלב.
[i] בהשראת ספרו של ד"ר מרשאל רוזנברג, תקשורת לא – אלימה