אני כבר שומעת את השאלות שלכם, הקוראים: מה טוב לכעוס על ההורים? ובכלל, כעס היא תכונה מאוד שלילית! ומה עוד שזה נגד מצוות "כיבוד אב ואם"?! ואיך הסיפור קשור בכלל לכך שהיא לא מרגישה אהבה לבעלה??
אז כן, נתתי לשולמית לגיטימציה להרגיש כעס על דיכוי הרצונות שלה, לא כדי לשפוט את ההורים, אלא כדי לזהות את הכאב על הרצון שלה שלא נשמע, על הנעליים הנכספות… לתת מקום למה שקיים בפנים, וגם זאת, ללא שיפוט!
שבוע לאחר מכן, שלומית מספרת: "ביום שישי, כשהתחלתי לבשל לשבת, הציף אותי פתאום הכעס על כך שלא כיבדו את הרצונות שלי. נתתי לו מקום, נשמתי אותו, הרגשתי אותו בגוף. ופתאום התעורר בי המון געגוע להורים, ורצון חזק לראות אותם ולחבק אותם. ברקע התנגן השיר 'לבחור נכון'. באותו רגע, החלטתי שאני רוצה להפתיע את ההורים. שיתפתי את בעלי שהסכים מיד. מהר מהר בישלתי את כל השבת, ארגנתי את הילדים ואת התיקים, והופ לרכב ולהספיק להגיע לפני שבת. איזו התרגשות כשהופענו על פתח הדלת עם כל הסירים!!" כמה שמחה וכמה אהבה ברגע מיוחד זה ששלומית יצרה.
שלומית חשה גם אהבה לבעלה שכך הסכים לשתף פעולה!
לאחר שהקשבנו לכאב מספר פעמים, שלומית למדה לאט לאט להתחבר לעצמה, להפסיק להרגיש אשמה על כל בחירה שלה ולאהוב את עצמה יותר ויותר. לא היה כאן שום הוקוס פוקוס. היה עיבוד רגשות ופירוק הכאב. ועם רגשות הקבלה שלה את עצמה – התגברו רגשות האהבה שלה לבעלה.
מכאן:
1. שכשמשחררים את הכעס, שממילא נמצא בפנים, זה מפנה מקום למחילה, קרבה ואהבה, כלפי עצמנו, וממילא כלפי כל הקרובים לנו.
2. שכשאנו קשובים לרצונות שלנו, אנו באהבה לעצמנו, וממילא פנויים לאהוב את בן הזוג, הילד… לאחר ששלומית קיבלה את התוקף שהיא "ילדה טובה" כשרוצה לבחור נעליים בעצמה, שלומית קיבלה את הכוח "לבחור נכון" ולהיות בתדר של אהבה.